<h1>רבינו יהונתן מלוניל — הלכ' טומאה</h1>
<h2>דף מב:</h2>
אינו מטמא לאחרים עמה וכו', ולפי זו הפסקא אסור לכהן לשהות בבית הקברות אחר שקבר אחד מאלו הששה הנזכרים בפסוק ובמסכת שמחות משמע שבאותו היום מותר ליטמא לאחרים דהא ליכא אפושי טומאה כלל אבל ביום שני אסור.
<h2>דף מג:</h2>
בעמיו בזמן שעמיו שם, כלומר שיש לו קוברים. אבל מטמא הוא למת מצוה שאין לו קוברין שם. כהן [גדול] ונזיר שהיו מהלכין וכו' קורא ואחרים עונין אותו, בחליו כלומר שיש לו שמשים (ורוחן) [ורובן] מקרובין, אי נמי שאינן קרובין אלא כיון שיש שם ישראל שיכולין לקברו מבלעדיו הכהן אסור להטמא שם עמהם.
אינו מטמא על אבר מן החי מאביו, כגון שנצטרע ונפל לו אבר אחד או שעלתה (נמי) [נימא] באצבעו ונקטעה לו כדי שלא תתפשט בכל הגוף כדאמרינן [ע"ז י' ע"ב] מי שעלתה לו נימא באצבעו יקטעהו ויחיה או יניחנה וימות. אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו, וצ"ע דהא חזינן במסכת נזיר דדריש לאביו כשהוא שלם מיטמא לו ואינו מטמא לחסר ומביא מעשה עליה ובכל דוכתא [שבת כ"א ע"א] אמרינן מעשה רב.
